התקשר אלי השבוע איש יקר, ארז שמו. ארז חזר בתשובה לפני מספר שנים וכיום הוא מנחה בתכנית ‘אחים לנפש’. בשבועות האחרונים יצאנו לדרך עם תכנית לימודים מרגשת סביב ירושלים עיר הקודש, כאשר בסופה ניפגש פרונטלית ליום שיא בירושלים העתיקה.
ארז היה נבוך בתחילת השיחה אבל מהר מאוד המבוכה פינתה את מקומה לטובת תסכול וכאב. “אני לא מתחבר לכל הסיפור של האבל בשלושת השבועות. אני לא מצליח להבין מה הקטע להיכנס לדיכאון בכל שנה ושנה על משהו שכבר אלפיים שנה לא קיים. למה צריכים להיות עצובים ומדוכאים כך כך הרבה זמן?”
כדי להבין יחד את מטרת הימים הללו ביקשתי מארז שנסכם רגע את המבנה של ימי האבל.
שלושת-השבועות שמשבעה-עשר-בתמוז ועד תשעה-באב הינם ימי אבל. ימים של צער וכאב בשל חורבן בית המקדש. האבלות הזו הולכת ומחמירה, כך שהחל מראש חודש אב או מהשבוע-שחל-בו-הצום מנהגי האבלות מתרחבים. יום תשעה באב עצמו הוא כמובן החמור ביותר מבין כל ימי האבל. אנו נוהגים עינויים מיוחדים, יושבים על הארץ ומקוננים. כל זאת, כאמור, בשל חורבן הבית.
לפי החשבון הזה, ציינתי בפני ארז, הזמן שבו נחרב בית המקדש אמור להיות היום הקשה מכולם, לא כך?
אך הנה, פלא. באמצע היום, בחצות של תשעה באב, מתחילה הקלה מסוימת. כבר אין צורך לשבת על הקרקע, ניתן – לפי חלק מהשיטות – להניח תפילין, קריאת התורה חוזרת לקריאה המקובלת בתעניות-הציבור הרגילות ובאופן כללי חומרת הצום פוחתת.
דינים אלו מפתיעים במיוחד כאשר אנו יודעים שהבית החל להישרף רק בחצות של תשעה באב. הקינה והבכי שנשאנו היו בשלב בו בית המקדש עדיין לא נחרב בפועל. רק באמצע היום התשיעי לחודש שרפו את בית המקדש והוא המשיך לבעור עד ליום העשירי.
במשך תקופה כה ארוכה אנו אבלים על חורבנו של הבית, אך ברגע שהחורבן מתחיל אנו מתרוממים ומתעודדים. מדוע? כיצד זה הגיוני?
ההסבר הוא פשוט ומרגש.
פרק עט בתהילים פותח בפסוק הבא: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ: אסף מזמר על העובדה שהגויים פרצו לבית המקדש, טימאו את היכל הקודש והחריבו את ירושלים. חכמים במדרש איכה תמהים על הניסוח ‘מזמור’. מה מקום יש כאן לזמר? בשעה כזו יש לקונן, לבכות ולהצטער!
אסף נשאל שאלה זו, וכך הוא ענה: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל (איכה רבתי, ד, יד).
הייתה כאן, כביכול, התלבטות. העם השחית את דרכו, עזב את ה’ והפר את הברית. שלוש-עבירות-חמורות, שנאת-חינם, העם הפנה עורף להכל. האם יש סיבה להשאיר אותם? האם יש מקום להשאיר ‘זרע מרעים, בנים משחיתים’?
ליל תשעה באב זהו הזמן בו הדברים עדיין ‘עומדים לדיון’, לא מוכרעים. מה יקרה עם העם? האם יש מה לעשות איתם יותר? האם יש סיבה להמשיך ולקיים את העם הזה?
ובחצות, נופלת ההכרעה. כילה חמתו על עצים ואבנים. לא על העם. העם ממשיך להתקיים. הוא ייענש בחומרה, יחטוף ויסבול, אבל ימשיך להתקיים. כאשר השי”ת מחליט לשפוך את חמתו על עצים ואבנים הוא מעביר מסר. ואם הוא מעביר מסר זה אומר שיש מישהו שיכול ומסוגל לשמוע את המסר הזה.
באופן פרדוקסלי, דווקא חורבן הבית מסמל את התקווה של העם. דווקא העובדה שה’ בוחר לזעזע את העם מעידה שיש כאן עם שהשי”ת מאמין שניתן עוד לזעזע, שיש סיכוי שיחזור לעצמו ולאלוהיו.
במשך תקופת האבל אנו מקוננים על המהות. על הלב. על הנשמה שאבדה לעם, זו שהשאירה את בית המקדש להיות ‘עצים ואבנים’ בלי הרוחניות שמילאה אותו בתוכן. אבל דווקא העונשים החמורים מלמדים שיש מישהו למעלה שמחכה לנו. דווקא הבית החרב מעיד שיש לנו סיכוי.
מה משמח בשועל?
הגמרא בסוף מכות מתארת את חוויתם המזעזעת של התנאים מתקופת-החורבן לאחר שריפת בית ה’: שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: ‘מפני מה אתה מצחק?’ אמר להם: ‘מפני מה אתם בוכים?’ אמרו לו: ‘מקום שכתוב בו: ‘והזר הקרב יומת’ ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?’ אמר להן: ‘לכך אני מצחק! דכתיב: ‘ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו’ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: ‘לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו’]’ בזכריה כתיב: ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם’. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת!’ בלשון הזה אמרו לו: ‘עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו’ (מכות, כד, ב).
כמה נורא. קודש הקודשים. המקום הנשגב והנורא. מקום שהכהן הגדול לבדו יכול היה להיכנס אליו, וגם הוא, רק פעם אחת בשנה. ועכשיו שועל יוצא משם. חילול הקודש ברמה שאי אפשר לתאר. מה מבטא יותר את החורבן מאשר השועל הזה. העובדה שהמקום הקדוש הפך לעיי חורבות, בית לחיות בר.
וכולם מתחילים לבכות. אבל רבי עקיבא צוחק. משהו כאן משמח אותו. והוא מסביר: היו שתי נבואות, תלויות זו בזו. עד שאחת לא התקיימה חששתי שמא השנייה לא תתקיים גם היא. כיום, כשאני רואה את קיומה של הנבואה הטראגית, אני סמוך ובטוח שגם הנבואה המשמחת עתידה להתקיים.
רבי עקיבא מסביר, אבל אנחנו עדיין איננו מבינים.
ראשית, ‘הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה’? רבי עקיבא אינו מאמין שהנבואה תתקיים? הוא זקוק להוכחות? ברור שאם הנביא התנבא, הרי שנבואתו תתגשם. מדוע הוא מעיד על עצמו כי הוא חשש שמא היא לא תתרחש לבסוף?
ושנית, ניתן אולי להבין כי רבי עקיבא מוצא עידוד ונוחם בעובדה שבעתיד יהיה בסדר, אבל מדוע הוא שמח מהעובדה שכעת המצב גרוע? ‘לכך אני משחק!’ לכך? השועל הזה, הוא סיבה לשמחה? תתעודד, אבל עכשיו תבכה! עכשיו אתה רואה את התקיימותה של הנבואה העצובה, הקשה והנוראית!
כשרבי עקיבא שומע את הנבואות הטובות, אלו המבשרות על קוממיות ישראל בארצו, הוא חושש. הוא ירא, שמא יגרום החטא. גם נבואות טובות עלולות שלא להתגשם בסופו של דבר, אם העם אינו ראוי לכך. והוא מתיירא. הוא ראה שהעם מידרדר, הוא ראה שהעם חוטא ופושע והוא חושש, אולי ה’ חלילה יחליט ש’אין עם מי לדבר’. אולי זה אבוד.
אבל כשהוא רואה את השועל שיוצא מבית קודשי הקודשים הוא שומע את הקול מידבר אליו מבעד לפרוכת. הוא מבין שאם ה’ מעביר אותם סדנת חינוך קשה כזו, אות הוא שהוא עדיין בטוח שיש את מי לחנך. ‘לכך אני מצחק!’ קורא רבי עקיבא בקול גדול, כי דווקא מתוך החושך אני שומע את קריאתו הרחומה והאוהבת של אבינו שבשמים שלא מוותר עלינו בשום אופן.
הבשורה שבחורבן
ימי האבל לא נועדו להכניס אותנו לדיכאון. הפוך, הם קוראים לנו קריאה של עידוד ותשובה. בימים אלו אנו מבינים שאין מקום רחוק. בכל מקום בו אדם נמצא השי”ת מחכה לו. לא משנה לאן העם מידרדר, אבא שבשמים ממתין לו באהבה, לקבל אותו בחזרה, בתשובה.
הימים הללו, אלו החותמים את תקופת האבל שלנו, הם הימים שטומנים בחובם מסר חשוב ומחייב. ‘כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו’ (ירושלמי, יומא, א, א).
אם בית המקדש נחרב בימינו, זה אומר שה’ מאמין שלנו, כעם, יש עוד מקום לתקן. אנחנו צריכים לשמוע את הקריאה הזו, לזמר על העובדה שאנו עדיין בנים-אהובים לה’ יתברך, ולעשות הכל כדי להצדיק את האמון הזה. ובנחמת ציון ננוחם.
