פרשת ויקרא עוסקת במצוות קרבנות ופותחת: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…" למדו חז"ל שכיום – כשאין לנו בית מקדש – 'שולחנו של אדם מכפר'. ונשאלת השאלה: האומנם? האם כשיהודי סועד על שולחנו הוא מייצר לעצמו 'כפרה'? התשובה היא כן, כי 'אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו'. אם יהודי נדיב בכוסו ובכיסו, ובעיקר אם הוא מצליח להתגבר על כעסו והוא מתאפק ומשדר שמחה – אלו ממש קורבנות!
בתקופה זו של חופשת הפסח ו'בין הזמנים' – כשכולם חוזרים הביתה ונמצאים 'צפופים ביחד' ולפעמים 'אין אוויר'… יש מלא הזדמנויות להקריב קורבנות. כמו הקירבה שגרמו הקורבנות בזמן שבית המקדש היה קיים, כך גם כל התגברות קטנה ועמידה בניסיון, או הקרבה עצמית למען הזולת -אלו קורבנות אישיים שיהודי מקריב גם בזמן הזה, ב'בית המקדש' של החיים.
כשיהודי מבין את רעיון הקורבנות, הוא יכול 'להעלות' את כל קורבנות חייו, קשייו וניסיונותיו על 'מזבח האמונה' שלעולם אינו חרב, שעליו כולם – ולא רק הכוהנים – יכולים להקריב. מעכשיו נוכל להבין את הפסוק הקורא לכולנו: 'אדם כי יקריב', מאיפה? 'מכם' – מתוך עצמכם. תקריבו קרבנות של ויתור!
אתה מול האלוקים
כיום, כשאין לנו את בית המקדש, קבעו חז"ל שהתפילות ישמשו גם הם במקום הקורבנות, 'תפילות במקום קורבנות תקנום', ובכל תפילה שיהודי מתפלל ייחשב לו הדבר כאילו הוא מקריב קרבן. גם בעניין התפילות, הן אינן נחשבות קרבן רק ב'כאילו', אלא נועדו כדי לייצר קירבה אמיתית בין היהודי לבוראו – ממש כמו הקורבנות.
כדאי שנשים לב לדבר מהותי ביותר העומד בבסיס התפילה. מטרת התפילה היא לגרום חיבור בין האדם לבוראו. אמונתנו מחייבת לא רק להאמין בשכל שה' קיים, אלא גם להרגיש את קיומו ולרצות את קרבתו. כאן עומד בפנינו אתגר, במה תתבטא באופן מעשי ומדיד הקרבה המוחשית הזו אל ה', הרי הקב"ה 'אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף'? התשובה היא, שלמרות שאיננו מבינים ורואים את הקב"ה, אנו יודעים שמהות עניינו הוא 'הטוב השלם' והוא טוב ומיטיב. ממילא, השאיפה להתקרב לאלוקים תהיה ותימדד ברצון של האדם להתחבר אל 'עניינו ומהותו' של האלוקים הטוב ומיטיב, ובעומק הרצון להיות איש טוב יותר – טוב במידת האפשר כמו ה' הטוב. כי זו תמציתה של דרך ה', 'והלכת בדרכיו' – ללכת בדרכי ה' ולהיות טוב כמוהו.
נמצא, שאם ירצה אדם למדוד האם התפלל תפילה טובה והצליח להתחבר דרכה עם האלוקים, לא תספיק העובדה שהוא התפלל ברגש וביקש כל מיני בקשות מעומק הלב, אלא עליו לבדוק את עצמו בסופה של תפילה – האם הוא מרגיש צורך ושאיפה להיות איש טוב יותר, כמו הקב"ה שהוא נפגש אתו זה עתה…
חיזוק ערכי היהדות
טובה גדולה עשו עבורנו אנשי כנסת הגדולה שתיקנו לנו נוסח קבוע של תפילת שמונה עשרה, ולא השאירו לנו את החובה להתפלל באופן עצמאי כרצוננו. בשמונה עשרה טמנו חז"ל את כל עיקרי היהדות. לדוגמא: מציאות ה'. מסורת האמונה של האבות הקדושים. דרכי ה' הטובים. תחיית המתים. קדושה. חכמה. דעת. תורה. תשובה. גאולה. השגחה פרטית. ארץ ישראל. קיבוץ גלויות. צדקה ומשפט. בניין ירושלים. משיח. בניין בית המקדש. עבודת המקדש. כהונה. הודאה. שלום. אזכרות עניין המועדים בשבתות ושאר המועדים, שלום. צדקה. רחמים ועוד.
נוסח תפילת שמונה עשרה תוקן במטרה לחבר את המתפלל בכל פעם מחדש במוח ובלב עם עיקרי היהדות. חיבור זה הוא המשמעות הכי עמוקה של הקרבה לה', שהיא מטרת התפילה. לכן תיקנו חז"ל נוסח קבוע בתפילה כדי להזכיר ליהודי להתחבר כל יום מחדש לערכי היהדות. החיבור השכלי והרגשי היום יומי לערכי היהדות הטובים האלו, שמגדירים לנו מהו הטוב שאליו יש לשאוף – הוא המשמעות המעשית של ההתקרבות לה'.
תרגיל בתפילה!
אם תרצה לבדוק את מידת האמונה החושית שלך, כדאי שמידי פעם כשאתה אומר את המילה 'אתה', בזמן שאתה עומד מול ה' בשעת תפילת שמונה עשרה – תעצור לרגע ותחשובבכנות מה אתה מרגיש (לא מה אתה יודע בשכל על ה'…) כשאתה פונה אל ה' בגוף ראשון, אל מי שעומד מולך ולא אי שם בשמיים…