שו”ת מקוראי ‘חלקי בקהילתי’
מפעם לפעם אנו מביאים לפניכם שאלות שנשלחו על ידי קוראי העלון, בנוגע לנושאים שעלו כאן בטור ובנושאים כלליים.
שאלה:
בהלכות שומרים [גיליון 119] נכתב בנוגע לבעל גמ”ח שנוטל צ’ק פקדון כנגד השאלת כלי עבודה, שאם השואל נותן צ’ק פקדון לפני ששואל את הכלי נחשב הדבר ל’שמירה בבעלים’, ולא הבנתי את כיוון המחשבה. האם באמת בעל הגמ”ח נחשב כפועל פעולה עבור השואל ושומר לו על הצ’ק? במחשבה פשוטה נראה יותר שזה כעין תשלום מראש על המברגה, והיות ובעל הגמ”ח לא סומך על השואל שישלם אם הכלי יינזק, או שלא רוצה להתרוצץ אחריו, הוא מבקש תשלום מראש ובמקרה של נזק הוא מיד יזכה בכסף. ולמה אם כן זה נחשב כשמירה עבור בעל הצ’ק?
תשובה:
אכן אפשר לראות את נתינת הצ’ק בשני אופנים, וכפי שהעלית בשאלתך, אפשר להבין שהוא שומר אותו עבורו [כפי שנכתב בטור], או שזה נחשב כאילו הוא כבר שילם את הכסף מראש [כפי שאתה מעלה].
ויתירה מזו, אם היינו מגדירים את נתינת הצ’ק כתשלום על המברגה, עד כדי כך שמותר למשאיל להשתמש בכסף שקיבל, יש כאן שאלה של איסור ריבית, משום שיוצא שהשואל משלם כבר עכשיו כסף למשאיל, ונחשב כמלווה, והמשאיל מצידו מלבד מה שיחזיר לו את הכסף נותן לו הטבה של השאלת כלי בחינם, וזה ממש כריבית.
ויש לציין שבעמותת ‘יד שרה’ הנוהל הוא כפי הצד שהעלית, משום שכל אדם ששואל מהם מכשיר רפואי מפקיד אצלם 50 ₪ שהוא מקבל בחזרה בשעת החזרת המכשיר, ובמשך זמן ההשאלה ‘יד שרה’ מפקידה את הכסף בחשבון הבנק שלה ומשתמשת בו, דבר שמוגדר ממש כהלוואה, וכאמור, יש בהתנהלות כזו שאלה של איסורי ריבית [ושאלה זו של השתמשות בשירותי ‘יד שרה’ היא דוגמא מצוינת לשאלות בהלכות ריבית שאנו נתקלים בהם בלי להעלות על קצה דעתנו שיש בכך נידון], ואכן הנהלת העמותה ניסחה חוזה מפורט על פי הוראות מורי הוראה בהלכות ריבית בשביל להימנע מאיסור זה.
והצד שאכן יש לדון שאינו נחשב ל’בעליו עמו’ הוא משום שהוא לוקח את הצ’ק לטובת עצמו ולא לטובת השואל, ובזה יש צד חזק שאין פטור של ‘בעליו עמו’.
שאלה:
בהלכות הלוואות בין שכנים [גיליון 146] נכתב שמותר להחזיר מוצר יקר יותר [כמו שקדי מרק ממותג משובח יותר] כאשר ברור שזה רק מטעמי נוחות של הלווה. ילמדנו רבינו מה הדין במעשה שהיה אצלנו ביישוב שבאחד מימי השישי היה מבצע במכולת על קרטון חלב שבדרך כלל עולה 6 ₪, וכעת הוא נמכר ב-5 ₪, כמחירה של שקית חלב. האם במקרה כזה גם מותר לתושבים שלוו שקית חלב להחזיר קרטון? הלא גם כאן זה נוח להם להחזיר את הקרטון ולא שקית.
תשובה:
אתה ודאי צודק בהערתך, ולכן הדגשתי בתשובה שלי שצריך להיות ברור לחלוטין שהחזרת המוצר היקר היא אכן מחמת נוחות, ושהוא לא עושה את זה בכלל בגלל טובה שרוצה להיטיב איתו, ובמקרה שציירת בשאלתך קשה להכריע בבירור שהחזרת הקרטון היא מחמת נוחות, כי במכולת יש גם שקיות ומדוע לא יחזירו הלווים שקית. אולם באמת אם במכולת של היישוב היו מודיעים שבחצי שנה הקרובה מפסיקים לגמרי להביא שקיות חלב, ומביאים מעכשיו רק קרטונים שעולים 5.90 ₪, נראה שיהיה מותר להחזיר את הקרטון היקר, משום שכאן פשוט הדבר שההחזרה היקרה היא רק משום הנוחות שבעניין, ומשום שזה החלב הזמין שיש. קצרו של עניין, הכל לפי העניין.
שאלה:
בהלכות ברכה אחרונה [גיליון 149] כתבת שאדם שהתחיל לאכול לחם בבית, יכול לקחת חתיכת לחם נוספת בשביל לאכול במקום אחר ולברך שם ברכת המזון, ומסגנון הדברים משמע שאפשר לעשות כך לכתחילה, אולם במשנה ברורה מבואר שההיתר בזה הוא רק בדיעבד כשכבר עקר, ורק אם דעתו הייתה כך מתחילת הסעודה יכול לכתחילה להמשיך את סעודתו במקום אחר.
תשובה:
צדקת בדבריך [והערה זו העיר לי קורא נוסף], ובאמת השתדלתי לתאר את השאלה באופן שהוא אכן תכנן לעשות זאת לכתחילה [את רוב השאלות שאני מביא בטורים אני מנסח בעצמי, ומשתדל לדייק בפרטים שיש בהם השלכה הלכתית], ולכן כתבתי ‘אדם שהתחיל לאכול סעודת פת ויודע שבאמצע הסעודה יצטרך לצאת לעבודה או לנסוע באוטובוס’, ואכן חשוב להדגיש שההיתר לעשות כן לכתחילה הוא רק כאשר מתכנן זאת מראש.
שאלה:
בהלכות טעויות בתפילה וברכות [גיליון 159] כתבתם שמי ששוכח לומר ‘ותן טל ומטר’ ונזכר בכך אחרי שסיים את הברכה, יתקן ויאמר זאת בברכת שומע תפילה. ראיתי בסידור בבית הכנסת שההלכה היא לומר את ‘ותן טל ומטר’ מיד אחרי סיום הברכה ולפני שמתחילים את ברכת ‘תקע בשופר’. מהי ההלכה?
תשובה:
אכן מצאנו מקומות שנפסק בהם להלכה להזכיר את ההזכרה הנשכחת לפני תחילת הברכה הבאה, וכגון, מי ששוכח יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש בשחרית ונזכר אחרי שסיים את ברכת ‘רצה’ צריך להשלים את שכחתו לפני שמתחיל בברכת ‘מודים’. עם זאת, כתב המשנה ברורה שמכיוון הלכה זו של הזכרת השכחה בין הברכות נתונה במחלוקת, משתמשים בעצה זו רק כאשר אין ברירה, ולכן בשכחת ‘ותן טל ומטר’ שישנה אפשרות להשלים את השכחה בברכת ‘שומע תפילה’ אין להשלים אותה בין הברכות. על סמך ההוראה הברורה הזאת של המשנה ברורה כתבתי בטור כפי שכתבתי, ולא כפי הכתוב בסידור הנפוץ שבידיך.
אגב זאת יש לציין שאכן ישנם סידורים נפוצים שההלכות הכתובות בהם אינם עולים בקנה אחד עם פסקיו של ה’משנה ברורה’, וישנם גם סידורים שהביאו פסקי הלכה מוטעים בתוך פסקי ההלכות שלהם, ויש לתת על כך את הדעת.
שאלה: האם ההיתר של פינוי ‘גרף של רעי’ [דבר מוקצה מאוס, שמותר בטלטול בשבת] הוא מכל מקום? למשל, אם בסיום הדחת הכלים בשבת הצטבר לכלוך בתחתית הכיור או במסננת הקטנה, האם מותר להוציא את זה? ואם מותר, האם אפשר להוציא את זה ביד או שצריכים דוקא על ידי הרמת המסננת?
תשובה: המושג ‘גרף של רעי’ הוא דבר מוקצה מאוס שהתירו חכמים לטלטל בשבת משום שהוא מאוס ומפריע לאנשים במקום שבו הוא מונח. היתר הטלטול הוא בכל מקום שבו הוא מפריע לאנשים, וודאי שלכלוך מאוס בתוך הכיור מפריע לאנשים, ולכן מותר לפנות אותו משום. ההיתר לפנות ‘גרף של רעי’ הוא גם בטלטול ממש בידיו, ולא צריך לטלטל את זה על ידי דבר אחר.
תגובה אחת
פשוט לא נכון! המשנה ברורה (סימן קיז ס”ק טו) הרי לא העלים את דברי רוב הפוסקים שיזכיר לפני שיתחיל ‘תקע בשופר’, אלא הביאם להלכה, אלא אחר שהביא שורת הדין הוסיף עליהם עצה טובה יותר לצאת ידי כולם, כך הם פני הדברים, ובפינת ההלכה דמר, מיד עם השמטת דברי רוב הפוסקים מההלכה כבר נדת מדברי המ”ב!
ולא זו בלבד אלא הרחקת לכת עוד יותר, כי לא רק שלא הבאת את דברי הפוסקים שהביא המ”ב, אלא אתה גם שללת את דבריהם, באמרך שהלכה למעשה כך ולא כמו שכתוב בחלק מהסידורים, ובזה עשית דין לעצמך וגילית פנים בהלכה נגד המשנה ברורה מכל וכל, כי המשנה ברורה ראה להביא את דברי רוב הפוסקים כשורת הדין, ולהביא הנהגה טובה יותר לצאת ידי כולם, ואתה שללת את דברי רוב הפוסקים והפכת את מה שמוגדר ליותר טוב לעיקר הדין, ואת עיקר הדין לטעות?!
ואגב, ראה גם בלוח א”י ובעוד כמה וכמה פוסקים, מדייקים לכתוב את שורת הדין שהיא להזכיר מיד אחר שסיים את ברכת השנים, ומוסיפים את האפשרות לצאת ידי כל הדעות כאפשרות נוספת, ואף אחד לא בא ושלל את ההנהגה שהיא הלכה פסוקה ועיקר הדין לרוב הפוסקים, מצד עצה טובה יותר, גם המשנה ברורה בעצמו לא עשה זאת.
ואת הביקורת על ‘הסידורים’ קשה להלום, ראשית, הלא ההלכות שם מועתקות ומצויינות בשם ‘דרך החיים’ [לבעל הנתיבות], נמצא שלא על הסידורים הנך מערער הלכתית אלא על בעל דרך החיים, וזה בעייתי מאוד!
שנית, מכיון שהדה”ח סידר ותיקן את כל הלכות תפילה וקריאת התורה וברכות ועוד ועוד על סדר היום, לכן ראו הסידורים הותיקים לנכון להעתיק את הלכותיו, שיהיה לאיש הפשוט את ההלכות מסודרות ומזומנות לו על כל תפילה ועל כל ברכה לכל מעגל השנה, ואין כל תלונה על עורכי הסידורים שלא העתיקו וערבבו פסקים נוספים, ואדרבה לא נאה ולא יאה היו עושים בערבוביא של דעות, הן מבחינת הפגיעה וקלקול השורה של חיבורו המושלם של הנתיבות וכן לא יעשה, והן מבחינת כל המוסיף גורע, כי הסידור אמור לספק למתפלל הלכה פסוקה וכל פלפול מוליד בלבול. (ובכלל הקריאה הכוללת שלא לסמוך על הסידורים היא הוצאת דיבה, כי אפשר בהחלט לסמוך עליהם, וכל דבריהם מיוסדים בהררי קודש, ואם יש לבעל דברים טענות וערעורים יציגם נא, ונראה היעמדו דבריו אם לא)
וסתם בשביל הידיעה, יש שכתבו שעצה זו להמתין עם הזכרת טל ומטר עד שומע תפילה, אינה נתונה אלא למי שברור לו שאכן יזכור בשומע תפילה ולא ישכח שוב כפי ששכח בברכת השנים, וזה יכול להיות נכון גם לדעת המשנה ברורה, כי אין טעם להורות לאדם להדר לצאת גם ידי מיעוט הפוסקים כאשר הוא מסתכן לצאת קרח מכאן ומכאן ואולי ישכח גם בשו”ת ולא יתפלל כלל, וגם אם יזכור אחר כך הרי יצטרך לחזור על כל התפילה, ובודאי יצא שכרו בהפסדו, כך כתב באור לציון (הלכות תפילה פרק ז שאלה לב).
ומטעם זה יש המורים לומר בשני המקומות, לקיים את עיקר הדין וגם את ההידור, ואין כאן מקום להאריך. ומכל מקום תראה ותבין שלכל הפוסקים כולל המשנה ברורה יש לעיקר הדין יש משקל בענין, ושלילת האפשרות הזו מכל וכל ותליית טעות בסידורים, שגויה מן היסוד.