הימים האחרונים צוינו על ידי רוב העם היושב בציון כימי עצב ושמחה. עצב על הנהרגים ושמחה על קיומה של המדינה. אנו לא מציינים ימים אלו באופן מיוחד, וכתוצאה מכך כל מי שבא במגע עם
אנשים מהציבור החילוני נמצא במבוכה. זה כמו להיות בן ארץ ישראל ביום טוב שני, להיסחב לשבע
ברכות של השכנים בשביל ‘פנים חדשות’, או להיות היחיד בקהל שלא מבין את הבדיחה.
אין מה להתבייש במבוכה זו. מציאות החיים בארץ כל כך מורכבת, שכדי לקבל את התמונה הנכונה
חובה להביט על המציאות מכמה זוויות.
אין ספק שהחיים כיום הם הטובים ביותר מזה אלפיים שנה. הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
מבחינה גשמית, יהודי מרגיש בארץ כבביתו, והוא לא צריך למצוא חן בעיני שכניו הגויים. רמת החיים
בישראל היא מהגבוהות בעולם, וכל יהודי יכול לעלות לכאן בחופשיות, ואף לקבל סיוע כלכלי לשם
כך.
גם מבחינה רוחנית יש לנו נתונים נהדרים. כמות לומדי התורה בארץ, היא מהגבוהות בהיסטוריה של
העם היהודי, מאז ומעולם. כמות עצומה של תלמודי תורה וישיבות, סמינרים ובתי ספר של בית יעקב,
ארגוני נוער. ערים ענקיות שכולן חרדיות. מאות ספרי קודש היוצאים מידי שנה, ותלמידי חכמים
הבקיאים בכל חלקי התורה. כמעט כל אדם יכול לעסוק בתורה במשך כמה שעות ביום, ועיקר
העיקרים, מניהול קרב מאסף מול החילוניות לפני מאה שנה, כאשר בן גוריון חשב שעוד רגע קט
ייעלמו שומרי המצוות, הפכנו ציבור שומרי התורה, לציבור ענק ואיתן.
אפילו יחסה של המדינה ליהדות מדהים. אנו עשויים לשכוח זאת כיוון שאנו כל כך רגילים למצבנו
הטוב ורואים אותו קצת כמובן מאליו, אך מהי ‘גזירה’ בארץ ישראל? הקטנת הקצבה ללומדי התורה
או התייקרות ה’חד פעמי’!
נספר על ‘גזירה’ זו לסבא רבה שגדל ברוסיה בימי הצאר או לסבתא ממרקש, הצחוק שלהם ייתן לנו
פרופורציה נכונה יותר למילה ‘גזירה’.
מאידך, אי אפשר להתעלם מהחלק העצוב בתמונה: מדינת ישראל לא מכירה בקב”ה. מגילת
העצמאות המהווה את מסמך היסוד הרשמי של המדינה, לא מזכירה שם שמים אלא ברמז בלבד,
וגם זאת באופן המתפרש לשני פנים. בית המשפט פוגע כל העת בציבוריות היהודית והחרדית,
והעיקר, רוב העם רחוק מהתורה, רחוק מהמצוות, רחוק מהקב”ה. המוני יהודים מחללים את יום
השבת, ובניהם לא יודעים את קריאת שמע רחמנא ליצלן.
כיצד נכון להתייחס למציאות מורכבת זו?
קל מאוד לטעות ולהסתכל רק על אחד מפניה של המציאות. לומר: אנו נמצאים בגלות הקשה מכל,
ערב רב מושל בנו, צרות וחוליים רעים תוקפים את ציבורנו, או לחילופין להסתכל רק על החלק הטוב
שבתמונה ולומר כי אנו נמצאים בתקופה נהדרת של אתחלתא דגאולה.
אך חשוב מאוד שלא ליפול לטעויות מעין אלו. את הדרך להיזהר מהן ניתן ללמוד מירמיהו הנביא.
בהפטרה של תשעה באב, אנו פוגשים את ירמיהו הנביא אומר בנשימה אחת שני דברים מנוגדים.
ירמיהו מתאונן: ‘מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי’. ירמיהו
רוצה להפוך לדמעה אחת גדולה, לבכי קורע לבבות ללא הפסקה, מרוב אהבתו לעם ישראל, מרוב
צער על הנספים במלחמה.
אך תוך כדי דיבור אומר ירמיהו ‘מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם כי
כולם מנאפים עצרת בוגדים’. ירמיהו לא מסוגל לסבול את השהות במחיצתו של אף אחד מישראל!
הוא מעדיף להיות במלון נוודים במדבר, מרוב כעס על חטאיהם של עם ישראל. ירמיהו נתון בכף
הקלע של אהבה ושנאה. אהבת אין קץ ורחמים, ומאידך שנאה לחטאיהם ובגידותיהם של עם ישראל.
ירמיהו מלמד כי ניתן לאהוב ולכעוס בו זמנית, ובמלוא העוצמה. ירמיהו לא מסוגל להפסיק לבכות על
ישראל, בד בבד, כאשר הוא לא מסוגל לשהות במחיצתו של אף אחד מהם. ירמיהו מורה לנו כי
כאשר קיימת מציאות מורכבת, חובה לשמור על שני הקטבים כאחד ולא לוותר על אף אחד מהם.
לכן, אנו שמחים מאוד ומודים לה’ בכל לב על כל הטובה שהוא משפיע עלינו ועל כל עם ישראל. אנו
אוהבים את כל עם ישראל למרות מצבו הרוחני הירוד, בדיוק כפי שירמיהו הצטער בצערם של יהודים
על אף שלא היה מסוגל לשבת עימם ביחד. ועם זאת, אנו שומרים על הצער שלנו, ולא מבטלים אותו.
מכירים בכך שעִם כל הכבוד למצבנו הטוב, קיים בארץ גם צד רע וגרוע, שלצערנו לא מאפשר לנו
לקחת חלק בשמחת רוב העם, עד ליום שבו מדינת ישראל תהיה באמת ‘מדינה יהודית’. מדינה
שמצוות התורה מעצבות את חוקיה, והאמונה חקוקה בלב אזרחיה.
