תאמין שאפשר לתקן

דודי היה בחור כבן עשרים שלא מצא את עצמו בשום מסגרת תקינה, הוא הסתובב מפה לשם ומשם לפה, ובעצם לא עשה שום דבר מלבד להתדרדר עוד ועוד. אברך משכונתו שמצבו נגע לליבו, ניסה לעזור לו, לחבר אותו ללימוד או לתעסוקה, ובשלב מסוים הפנה אותו אלי.

ישבנו יחד לפגישות רבות, כדי להבין מה עבר עליו ומה עובר עליו. הוא סיפר על יחסים מורכבים בבית, וכן על שנים לא פשוטות במסגרות הלימוד, ועל מצבו כעת, כשהוא בגיהינום של התדרדרות נפשית ורוחנית, שאוטם אותו ומדכא אותו, ללא מוצא מתוך הסבך.

מדי פעם היה יורד אל ה”עיר ללא הפסקה”, ומחפש שם ריגושים שיכהו במעט את השריפה בלב שלו. כמובן, זה דומה לניסיון להרוות את הצימאון במים מלוחים, וכשהוא היה חוזר לפנות בוקר לחדרו – השריפה הפנימית לא כהתה, כי אם גברה.

נראה היה לי שהדבר שדודי הכי השקיע בו – הוא לנסות לסחוב אותי לתהום הייאוש יחד עימו. הוא לא הפסיק להסביר לי כמה אין לו שום סיכוי. הנפילות שלו הן משהו שאין לו תקנה. הוא כבר מכור לדברים הרסניים, והוא לעולם לא יוכל לשוב להיות אדם פעיל, יעיל ולהיות חלק מקהילה חיה ויוצרת. על נישואין בוודאי שאין מה לדבר בכלל, כי הוא לא מאמין שהוא יוכל להיות נאמן בהם.

איני יכול לשכוח רגע אחד שבו ניסינו לרקום יחד איזה חלום שיכול להתאים לו, שבשבילו יהיה שווה להתאמץ ולצאת מתוך ההרס והחידלון לעשיה מקדמת. ואז הוא הניף את ידו לכיוון התקרה ואמר: “תסתכל לשם, מה שאנחנו מדברים נמצא שם בראש ההר, הכי רחוק שיש, ואין שום מצב שאני מגיע לשם”.

זה לא דבר פשוט בכלל לעמוד מול מכונת ייאוש שכזו. אני לא יכול להגן על עצמי בפשטות, ולשלול את הדרך שבה הוא רואה את הדברים, כי כשאני לא נותן את המקום לתפיסה שלו, אני משאיר אותו בתוך התהום של הייאוש לבדו.

לשם מה דודי כל כך מתאמץ לייאש גם אותי? בוודאי זה כדי שלא להיות שם לבד! ובכדי לעזור לו באמת – עלי לרדת עימו אל תוך התהום החשוכה והשחורה הזו של הייאוש. עלי להבין את הדרך שבה הוא רואה את הדברים. לא כהצגה בעלמא כלפי חוץ, אלא באמת להבין איך נראים הדברים מתוך הנעליים שלו, שהוא יוכל להרגיש שגם אני נמצא שם ממש.

במצב כזה, אני מוצא את עצמי במקום מאד לא פשוט, מה אני עושה כדי לא להישאב לשם כמוהו. הרי אם גם אני אפול לתוך התהום הזו, לא אוכל לעזור לו לצאת משם. כי כדי לטפס משם החוצה צריך הושטת יד או השלכת חבל מבחוץ. וכשם שאין האסיר מוציא את עצמו מבית האסורים, אם גם אני אסור עמו שם, לא אוכל לעזור לו.

יש צורך בתפיסה מורכבת, מצד אחד להבין ולהזדהות עם התפיסה שלו, ולהעניק לו את האמפתיה שהוא זקוק לה. אך מצד שני במעמקי המוח לשמור על תפיסה אחרת, אופטימית, כזו שרואה תקווה.

מסופר על אדמו”ר אחד שלאחר שעות של יחידות עם קהל חסידיו נטפו בגדיו מים מרוב זיעה. כאשר התעניין המשמש מה סיבת הדבר? השיב לו האדמו”ר: כדי להבין את המקום של הפונים אלי, עלי לפשוט את בגדי וללבוש את בגדיהם. אח”כ כדי לעזור להם לצאת משם, עלי לפשוט את בגדיהם וללבוש שוב את בגדי, וחוזר חלילה. הגע עצמך, שעות שאני פושט בגדים ולובש בגדים, וכי לא אזיע מרוב מאמץ. נדמה שהוא היטיב להמחיש במטאפורה יפיפייה את המורכבות והמאמץ הנפשי הנדרש במצב כזה, לאחוז בתוך הנפש את שתי הקצוות המנוגדות.

כך הזמן הולך ועובר וכלום לא זז. התחלתי להרגיש שאני מתקרב לנקודת שבירה, אולי באמת הפעם הוא צודק? אולי דודי הוא סיפור יוצא דופן שאין לו תקנה? אם כך, חבל על הזמן, על הכסף ועל המאמץ של שנינו. מה עושים? אם גם אני נשאב לתוך הבור, אפנה אל אדם שלישי שהוא עדיין בחוץ.

פניתי אל אדם נכבד שיש לו תפקיד חשוב בתחום הזה של עיסוק עם נוער מתמודד. הצגתי לפניו את הסיפור והמתנתי למוצא פיו. התשובה לא איחרה לבוא, והיא הייתה נחרצת עד מאד: “הכרתי הרבה נערים כאלו, ועכשיו אין לו שום סיכוי לעליה ממצבו. הוא צריך ליפול עוד ועוד, ורק כשיגיע עד התחתית ממש ממש, אפשר יהיה לעשות משהו! חבל על הכוחות שלך, תשקיע אותם במישהו אחר”.

יצאתי משם מבולבל מאד. מדוע? לכאורה זוהי חוות דעת מקצועית של אדם בעל ניסיון רב משלי. הייתי אז די בתחילת דרכי בטיפול. אם כן, עלי לקבל זאת וזהו זה. יש דברים שגדולים עלינו. אך משהו בלב שלי לא הצליח להתחבר לזה. הנחרצות הזו לא התאימה לליבי. אני דווקא יכולתי לתת כבוד למאמץ של דודי ולכאב שלו, ולהרגיש מתחת לכל הקליפות את הנשמה המתייסרת ומבקשת עזרה. משהו בתוכי התקומם כנגד הנחרצות הזו, והפעיל תגובת בומרנג – והחל מאותו רגע קבלתי כוחות עצומים לא להיכנע בשום אופן, ולהילחם עם דודי על חייו יד ביד עד טיפת הדם האחרונה.

אני חושש שלא תאמינו, אבל זה מה שהיה. מכאן ואילך התרחש הבלתי יאומן. לא עשיתי שום דבר אחר ממה שעשיתי עד אז. השינוי היחידי היה בתוך הראש שלי – שם נתקעה חזק האמונה והתקווה בדודי, שגם הוא כמו כל אחד אחר יכול להשתנות ולעלות על הדרך. ובאורח פלא כך היה. משהו נפתח, וצעד אחרי צעד השתנו חייו. וכאשר הוא עמד להתחתן יכולנו לצחוק יחד על כל מה שהוא חשב פעם. ואז הגיע השעה להיפרד לשלום, ולתת לדודי להמשיך לקדם את חייו בכוחות עצמו. לאחר שנה קבלתי טלפון נרגש על הולדת בנו הראשון. (לא הוזמנתי להיות הסנדק).

זהו סיפורה של הפעם הראשונה, ואני מקווה שגם האחרונה, שעלה בדעתי להתייאש. “אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן”.