תפילה ואני

בשבוע שעבר הופיע בגיליון מדור חדש: ‘חלקי ה’ אמרה נפשי’, בו שוטח א. ב. שאלות, קשיים ולבטים
מעולם המעשה ומבקש תשועה ברוב יועץ. הטור עורר אותי לחשיבה וברצוני לחלוק עמכם מחשבות
שהתעוררו בעקבות השאלה האחת לפני אחרונה, הנוגעת לדעתי בלבבות רבים-רבים.
“…אני והתפילה לא הכי מסתדרים… זה ממש לצאת ידי חובה… רק להגיד ולסיים…”.
זו הזדמנות לחשוב יחד על משמעות ומהות התפילה.
בשבעת בנייני הפועל יש שלושה פעילים (פעל, פיעל, הפעיל) ושלושה סבילים (נפעל, פועל, הפעל).
בנין אחד הוא בנין חוזר, פעולה שאדם עושה לעצמו: התפעל (כמו לדוגמה, התלבש). באופן טבעי
היינו מצפים שתפילה תבוא לידי ביטוי בבניין פעיל. אדם מפלל. הוא עושה פעולה של תפילה. אבל
אנו יודעים שהפעולה נקראת ‘מתפלל’. כביכול אדם מפלל את עצמו. למה הכוונה?
זמן התפילה, מלבד היותו הזמן לפנות באופן ישיר לאבא שבשמים ולבקש ממנו הכל, הוא גם זמן של
התבוננות. כאשר אדם מבקש ‘רפאנו ה” הוא מחזק אצלו את ההכרה שלמרות כל ההשתדלות, בסוף
הכל בידי ה’. הדעת ממנו, הפרנסה ממנו, שלו הכל וממנו הכל. כאשר אנחנו מתפללים, אנחנו
מחזקים אצלנו את ‘שריר’ האמונה. את ההבנה העמוקה של משמעות החיים. אנו לא רק מפללים
כלפי חוץ. אנו מתפללים, מחוללים שינוי בעצמנו בכל פעם מחדש.
את המילה ‘אדם’ אנו כותבים באותיות אל”ף דל”ת מ”ם. בואו נתבונן באותיות הפנימיוֹת, אלה
המלמדות אותנו על הפנימיוּת והמהות: אלפ דלת ממ. שמתם לב לאותיות שקיבלנו? מ ת פ ל ל.
מתפלל. הפנימיות של האדם היא היכולת שלו להתפלל. להתחבר בשיח ובתפילה לעולם הפנימי
שלו, לפנות לה’ מהמקום הזה, ולזכות ל’קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת’.
השאלה פתחה במילים: אני והתפילה לא מסתדרים. כדאי לנסות לגשת לתפילה מזווית חדשה, כזו
שרואה את עצמי ואת התפילה כשני צדדים של אותו מטבע. לא ‘אמירה מחויבת’ אלא מקום של
מפגש עם עצמך. הזדמנות לעצור את שגרת היום ולחשוב על משמעות החיים, על המטרות ועל
הרצונות שלנו.