סיפור יציאת מצרים צריך להיאמר דווקא בצורת ‘שאלה ותשובה’, עד שאמרו חז”ל כי מי שאין לו בן שישאל, עליו ‘לשאול את עצמו’. מהי המטרה בצורת סיפור זו – לשאול שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש, וכי זו נקראת שאלה, האומנם יש ‘לומר’ או לשורר ולדקלם את נוסח ‘מה נשתנה’, או שצריך באמת לשאול משהו שמציק? האמת היא שכמעט לכל יהודי חושב מציקות שאלות עליהן אין לו תשובה, ואם הוא ‘אינו יודע לשאול’ מצבו עגום. הבן ש’אינו יודע לשאול’ אינו בהכרח טיפש ותינוק כמצויר בהגדות. הוא בהחלט יכול להיות גם אותו יהודי אדיש או מיואש שמרוב שאלות שמציקות לו – הוא התייאש מלשאול או שאינו מוצא את מי לשאול … במגילת ‘שיר השירים’ הנקראת בחג, חולי אהבה מעיד כל יהודי על עצמו שמצבו מוגדר כ”חולה אהבה” כלפי ה’ – “כי חולת אהבה אני”. מהם התסמינים של המחלה הזו ומהי תרופתה? יהודי חש בתוכו געגועים וכיסופים לחיבור רוחני אל הטוב האלוקי, וכשתשוקה זו אינה מתמלאת ואף מלווה בשאלות ובלבולים שכמעט כל אחד נתקל בהם בחייו – הוא מרגיש עצוב, תוהה ונטול סיפוק אישי. זהו מצב של ‘חולי אהבה’. אהבה בלתי מותנית מחד, וקשיים במימוש אהבה זו מאידך.. רק ‘טיפולי אמונה’ רוחניים יכולים לרפא את חולי האהבה. בדיוק בשביל זה קיבלנו את ליל הסדר, לילה המסוגל לסדר ליהודי את הראש והלב – וללמד אותו אמונה חדשה ומרפאת. רק אחרי שיהודי מתעורר כל שנה מחדש ושואל בעיקר את עצמו: אחד מי יודע? הוא מחפש באמת את ה’אחד היודע. רק כך אפשר להתחבר מחדש אל ‘אחד אני יודע’: תשאל, תבקש באמת, תראה שאכפת לך – ויענו לך! בליל הסדר אין טעם לדקלם את השאלות הכתובות בהגדה. בלילה הזה השאלות המופיעות בהגדה הן המלצה לקורא – לשים לב, לשאול ולא לוותר, את כל השאלות המקוננות אצלנו – בראש ובלב, לשאול אותן מעומק הלב ולבקש תשובות. אם לא נשאל ונברר כל הזמן את אמונת יהדותנו, היא תישאר יבשה וחסרת חיות. לשאול את מי? כמו שכל בן שואל בליל הסדר את אביו, כך גם אנו – “בנים אתם לה’ אלוקיכם” – יכולים לשאול את ה’ בלילה הזה – בענווה וממעמקי הלב – שאלות שמציקות לנו, עד שהוא ‘יענה’ וימלא את לבנו בהארה חדשה של אמונה. ‘תשובות’ מה’ לא מתקבלות דווקא בהסברים מדויקים על הקורה סביבנו, שהרי ‘לא מחשבותי מחשבותיכם – והצור תמים פועלו’ – אלו ‘תשובות’ של מילוי הלב באמונה חדשה ובביטחון ש’כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד’ .ליל הסדר, כשמו, מסוגל ‘לסדר’ את הראש ולהרגיע את הלב באמונת ‘אין עוד מלבדו’, שכל הנהגת העולם היא בהשגחה פרטית של ה’ הטוב והמיטיב, הדואג שהכל יהיה ‘בסדר’. מסוגל הוא ליל הסדר עמוס המצוות ובראשן המצה – “לחם האמונה המרפא” (זוהר) – למלא את הלב בתשובות מרגיעות של אמונה בה‘, אמונה בגאולה, ואמונה בעצמנו, בהיותנו בנים אהובים לה’ בכל זמן ובכל מצב. להרגיש את ההגדה ‘חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים’. איך באמת מרגישים את זה בתוך ים של דאגות, עצב, פחד ושעבודים משתנים, וכי זה רק “כאילו”? שחקנים גדולים מצטיינים בכך שבהצגה הם נכנסים לגמרי לסיפור שהם מציגים. בשביל זה סידרו חז”ל בליל פסח סדר מלא המחשות, כדי ש’ניכנס’ לגמרי לסיפור. הלילה הוא ליל חידוש האמונה, ואת האמונה חייבים להרגיש. אז אנא, אל נא ‘נגיד’ את ההגדה, אלא ‘נרגיש’ אותה! כשהילד ישאל מה נשתנה, לא ‘נענה’ לו, אלא ‘נרגיש’ לו… ביין, במצה, במרור, בהסיבה ובהלל – נרגיש לו ונתרגש אותו. אפשר לקיים מצוות בהידור, והקיום שלהן ייעשה בצורה טכנית יבשה וזריזה, ואפשר לעומת זה להתרגש תוך כדי קיום המצווה ולהחצין את הרגשות הללו מול הילדים בלי בושה – תוך כדי קריאה נרגשת חוזרת ונשנית של ‘אשרינו מה טוב חלקינו’… כי הזיכרונות והמורשת שנשארים לילד שלנו מאתנו הן ההרגשות והתחושות שאנו מעבירים לו, יותר מהידעות השכליות היבשות שאנו מלמדים אותו. ככל שנרגיש לו את נועם ה’ ומצוותיו , והוא יראה עלינו עד כמה ‘אשרינו מה טוב חלקנו’ – כך גם הוא ירצה להכניס את החוויה הרוחנית הזו אליו, יותר ויותר .
