הרב דב הבלין
מנהרות הרכבת, הרי ירושלים
שלום לכם אנשי העתיד, איני יודע אם אי מי ימצא את יומני, אבל חובתי לתעד, לספר לדורות הבאים את אשר עבר עלינו, איני יודע אם אמשיך לכתוב את היומן, מחר נצא אל השממה הגרעינית, לבדוק אם אפשר לקיים חיים מחוץ לבונקרים הפזורים ברחבי העולם, זה הרגע להבהיר איך התחיל הכול ומי אשם בהשמדת העולם.
כמו כל דבר גדול, הכול מתחיל בירושלים, מאיפה חשבתם שתצמח מלחמה גרעינית? בית שאן? ירושלים! שכונת רמות ליתר דיוק.
היו אלו שני שכנים, שמות המשפחה אבדו בערפילי הזמן, אבל שמותיהם הפרטיים נחקקו באותיות זהב: "שמעון ונפתלי", אנשים ממוצעים למדיי, גובה ממוצע, שכל ממוצע, שנים חיו בשכנות, ולא ידעו איש על רעהו, אבל בהם בחר ה' להוביל את המהפכה.
השעה שמונה עשרים ושתיים בבוקר (השעה המדויקת לא מוסכמת, אסכולת אקשטיין טוענת בתוקף שהשעה הייתה שמונה ועשרים, לעומתם תלמידי ההיסטוריון הנודע פינקלשטיין מאחרים את השעה לשמונה עשרים ושמונה, כיום לאחר בדיקות פליטת פחמן מעמיקות וספירת טבעות על עמודי חשמל, מקובל לומר שהשעה הייתה שמונה עשרים ושתיים, מעתה כדי לא לקטוע את רצף הסיפור לא ארחיב בוויכוחים אלא אנקוט את שידוע למדע כאמת מוחלטת), שמעון קם מאוחר מעט, נפתלי לעומתו הקדים, כך לראשונה נפגשו שניהם בכניסה למקווה.
ברק לא הבזיק, רעם לא הרעים, איש לא ידע מה טמון במפגש זה, שמעון הגיע ראשון לכניסה, זה ברור, אני אמנם משוחד, אני שמעוניסט מאז שנולדתי, ומעולם לא פגשתי נפתליסט, אבל בדקתי ואני יודע, שמעון הגיע ראשון!
בעודו מוציא את כרטיס האשראי לשלם על הכניסה, הדף אותו נפתלי בכתפו, הצמיד את הצ'יפ שבכיסו, ונכנס.
שמעון ונפתלי שניהם לוחמי צדק בלתי מתפשרים, עוול קטן מוציא אותם מגדרם, בטח אם הוא כלפיהם, שמעון תפס בחליפתו של נפתלי וסינן "מה אתה חושב שאתה עושה? יש תור", האינטונציה המדויקת אולי לא עוברת בכתב, אבל גם כשאני רושם אותו כעת, הוא מתנגן באזני כפי שנחלתי מאבי, מעלה בי רגש גאווה וגעגוע.
"מה אתה חושב שאתה עושה? יש תור", איזה משפט, נפתלי המנוול לא נשאר חייב, "יש לי צ'יפ, אני אמור לחכות עד שתצליח להעביר אשראי, יש לי מה לעשות בחיים".
את המשך השיחה לא אכתוב כאן, היא נמצאת בכל ספר היסטוריה שתפתחו, שמעון ונפתלי חזרו נזעמים לביתם, הם לא מהסוג ששוכח, וודאי לא שסולח.
פאשקווילים עסיסיים מצאו את דרכם לקירות השכונה, מחאות, חתימות, זיופים, לכלוכים, צינתוקים, מערכה, והציבור נחלק לשני צדדים.
שמעון התפלל בשערי טוביה, נפתלי במשכן אביגדור, מאז ומעולם לא חיבבו המתפללים אלו את אלו, הקאלטקייט של "משכן" והקרומקייט של "שערי" לא יכלו לדור בכפיפה אחת, וכעת זה התפרץ, כולם בחשו בקדירה שגדלה, והקרע היה בלתי נמנע.
עסקנים, וגם חכי"ם, כולם נדרשו לבחור צד, ליטאים וחסידים, ספרדים וגזענים, לא חשוב, עכשיו תבחרו: שמעוניסטים או נפתליסטים ("מתלוננים" או "עושקים" במלעיל), השמות שכל צד הצמיד ליריבו, תפסו ומיד היוו אות כבוד.
בצעד מבריק הצליחו ה"מתלוננים" להקים קואליציה עם מפלגות שהבטיחו לשמור על האינטרסים, כולל חוק שימנע עושק תורות במקוואות, אבל זה לא היה הנושא, הממשלה הנבחרת הצרה את צעדיהם של ה"עושקים" בכל מקום, השליטה בהילולת הרשב"י הופקעה מנאמניהם, רבני הערים מונו רק מצד אחד, הם חשו מנודים.
בעיתונים קראו לעושקים לסגור עם מחנה השפויים, שאמנם פחות אוהד את הציבור החרדי, אבל טוב שטן מוכר מ"אוהב" מנוכר, חוץ מזה, ה"מתלוננים" לא ינהלו פה את המדינה.
בבחירות הבאות, "העושקים" עלו לשלטון ותכף החלו תלונות על קיפוח, כעס אדיר נרשם ברחוב, הפגנות של כל אזרחי ישראל, המדינה לא עמדה בקצב, אף צד לא הסכים לוותר, והעולם כבר החל להתעניין.
כשצד אחד פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג בתלונה על פשעים נגד האנושות ונשיא ארה"ב האנרגטי תמך בצד השני, הסיפור התפוצץ.
מתברר שהשאלה רחבה יותר, פילוסופים ומשפיעני רשת טרחו להסביר את המאבק ובחרו צד בחדווה, שמרנים מול פרוגרסיביים, קומוניזם מול קפיטליזם, דיפ סטייט וחיסוני ילדים, הכול נמהל לתערובת אחת, רוגשת, רועשת ומבעבעת, העולם נפרם ונבנה מחדש, איש לא הסכים לשבת ולהתגמש, או לשאול למה אנחנו רבים.
ההמונים רבו, התווכחו, זעמו, וסוף לא נראה באופק, לא נכביר מילים, את הסוף אתם מרגישים, לא נותרה ברירה, לא רצינו, אבל הצד השני כפה עלינו, מלחמה גרעינית הייתה כורח המציאות.
השגתי כרטיס למנהרות הרכבת, בנס, לחצתי על בן דוד שלי המקושר להשיג לי כרטיס למירון, לא היה לו מיותר אז הוא פיצה אותי בכרטיס למקלט הגרעיני, מי היה מאמין שהוא יבוא לידי שימוש, לא האמנתי שהם יסלימו את המאבק עד כדי כך.
אבל כעת אנחנו עומדים לצאת, למרות הנשורת, שמענו שהעושקים הולכים לצאת מהמקלט בגן הוורדים ולהשתלט על המדינה, אין לנו ברירה אלא לצאת לפניהם, אי אפשר לתת להם לנצח.
היו שלום אהוביי, אל תשכחו, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
[email protected]
