תגיד זמן, והזמן עובר

אהוד בן יהודה

06/28/2025

20:38

AdobeStock_102005708_Preview

הרה״ג ברוך צבי גרינבוים

פרשת קרח

איפה קורה ואיפה ‘אני’?!

לפעמים נשמעת אמירה: אם רק היה מעמד הר סיני גם בדור הזה – כולם יאמינו מיד בתורה ובגדולי ישראל.

קורח מלמד אותנו, שגם אם יפתחו לאדם את השמיים, ויראו לו את האמת בעיניים – שה' התגלה ובחר דוקא במשה רבינו להיות המנהיג, המידות הרעות והנגיעות האישיות ישבשו לו את השכל.

הוא יסביר לכולם שמה שהיה רלוונטי לאתמול – לא נכון להיום. ובעצם צריך להחליף את משה רבינו.

ובכלל, נראה לו שאני האיש שמתאים יותר להיות ‘משה’.

אני ואני ואני…

אם תרצו להחליט בסוגיות שונות – עם מי הצדק, תבדקו מי מהצדדים משתמש פחות במילים ‘אני ואני ואני’ ואיזה ‘אני ואני ואני’ יותר מרוויח מהסיפור.

סטטוס
לשבת


הייתי פותח ואומר שהטור הזה מיועד לבני 30 ומעלה, אבל מעולם לא ראיתי אזהרת גיל שבאמת אפקטיבית, לא יותר מהסימון על משחקי הילדות: "לגילאי 5-99". מניח שכולנו ראינו כן תמהנו, מה קורה בגיל 99 ומה עולה בגורלו של זקן חביב המבקש להוסיף ולשחק עם ניניו במשחק, גם לאחר שמלאו לו מאה, והוא כמי שעבר ובטל מהעולם.

גם לא ברור אם גיל 30 הוא הגיל הנכון, או שנדרש עוד עשור כדי להתחיל ולהסתכל על נהר הזמן השוצף, והשעון המתקתק בקול שאון. אבל אחרי שמלחמת ישראל-איראן בה דובר נכבדות כבר שלושה עשורים, מסתיימת בניסי ניסים וכולנו משפשפים את העיניים, אפשר לנסות להמליץ על המבט הזה, הרחב, ואיך דרכו דברים נראים אחרת.

השבוע למשל שמתי לב, שרגע טראומטי אחד בו הפסדתי טיסת קונקשן מוינה לוילנה, וראוי לסיפור בפני עצמו, היה בעצם רגע נפלא. הייתי בודד ואבוד בטרמינל האוסטרי, והכל הלך עקום. החבר המרצה שהיה אמור לעבוד איתי באותו סוף שבוע בקובנה ולא הופיע לנתב"ג, הטיסות הקרובות מידי והריצה המתנשפת ברחבי נמל התעופה הבינלאומי, השער שנסגר מול עיני והמטוס שהתרחק דרך דמעה שקופה, הכל הלך עקום.

אבל מתברר שמאז, אני נזכר ביום הזה בכל פעם ששואלים: מאיפה האנגלית שלך, ילד חיידר מסנהדריה. שנים הסתקרנתי ואספתי מילים, אבל רק שם כשלא נשארה ברירה, העזתי לפתוח את הפה לראשונה, ומאז אני לא סוגר. יצא לי לספר כמה וכמה פעמים את הסיפור הזה, אבל רק חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הבנתי פתאום שהרגע הקשה הזה, בו הרגשתי שנפלתי חזק, היה רגע נפלא שאני נזכר בו בחיוך, והזיז משהו בפועל אצלי בחיים.

הזמן טס, אנחנו רגילים לומר, אבל אנחנו לא חייבים להיות הטייסים האוטומטיים שלו. עודף המידע בו אנחנו מעמיסים את מוחנו, משבש בסוף את שיקול דעתנו, ומרגיל אותנו לחשוב ביחידות זמן של דקות. אם לא היינו מוצפים כל כך בעדכוני חדשות, אמר לי השבוע מישהו, היינו עוקבים בדריכות אחרי מועד פקיעת האולטימטום שנשיא ארה"ב הציב לאיראן, שישים יום שהסתיימו בדיוק באותו ליל שישי.

אבל מי זוכר לעקוב חודשיים, כשבכל יום יש שישים נתונים חדשים שתופסים את תשומת הלב שלנו. אפילו צרכני חדשות טובים אנחנו כבר לא, ומה נשאר מכל העדכון התזזיתי הזה. לא עשיתי את זה קודם, אבל אם כבר דיברנו על אומץ ופעם ראשונה, אסיים את הטור בשירו הנפלא של עמיחי שמסכם יופי את הנושא, ומשאיר גם חומר למחשבה, שלא לומר – הרהור:

פֶּתַח הַדֶּרֶךְ נָבַח – מִי הָלַךְ אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אָמַר – אֵין דָּבָר, עָבַר סוֹף הַדֶּרֶךְ הוֹדִיעַ – הוּא טֶרֶם הִגִּיעַ רַק אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ מְהַרְהֵר אֵיךְ הַזְּמַן עוֹבֵר

[email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כותרות

אקטואליה בהלכה

כללי

מלחמות היהודים

כללי

להתפלל על כולם

כללי

תגיד זמן, והזמן עובר

אולי יעניין אותך גם

הורדה (9)
"יצאת צדיק" פרק 1
AdobeStock_331628136_Preview
להתפלל על כולם
עלון פרשת בא
father-and-son-gcaaa63e3f_1920
אבות עם בנים
סגור נגישות