‘את והב בסופה’

שני סיפורים על מלחמה ושלום, ולא של הסופר הרוסי ‘לב’ אלא דווקא של המח המבריק –
מרא דארעא ישראל – רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, חכימא דיהודאי. הראשון מתגלגל טוב
יותר בגלגליה המשומנים של שפת היידיש, אבל מוצלח גם אחרי התרגום לעברית. מעשה
שהיה כך היה. בירושלים ניטשה מלחמת חורמה של אנשי היישוב הישן, במתחדשים ופורצי
הגדר. התחכמו שניים מראשי הרשעים, אליעזר בן יהודה (אין קשר משפחתי) ודוד ילין, וניסו
לאתגר את הרב זוננפלד, וזו הייתה תכניתם. הם יחכו לרב זוננפלד בקרן רחוב, יתקלו בו
בהפתעה, ויברכו אותו לשלום. אם יענה להם הרב, הרי ראיה כי התירו פרושים את הדבר,
וכשרים הם לבוא בקהל. והיה אם לא יענם לשלום, תתגלה רעתו לעין כל. וכי איזה רב אינו
משיב שלום, ליהודים תושבי עירו.
כך עשו, המתינו בקרן רחוב, וכשהגיע רב יוסף חיים אליהם, התגלו לפתע בפניו, ואמרו
שלום. “אֵין שָלוֹם בֵּיידֶע” הייתה התשובה לה זכו: ‘שלום אחד לשניכם’ בתרגום מיידיש, אך
גם אזכור ברור ל’אין שלום לרשעים’ – לשניכם.
הסיפור השני, אינו צריך לתרגומים, ואינו כולל פתגמים. המאבק של אנשי היישוב הישן
במתחדשים, הגיע אל אזני המופתי, שפנה לרב זוננפלד בהצעה קוסמת: אנחנו נגד הציונים,
אתם נגד הציונים, בוא ונאחד כוחות ונגרש אותם מירושלים. לא ולא, שלח לו ר’ יוסף חיים
בתשובה. לכם ולנו אין דבר במשותף. אתם נלחמים ב’יהודי’ שבהם, ואילו אנחנו נלחמים
ב’לאומי’ שבהם.
בשעה שעוסקים בתורה, אפילו אב ובנו – נעשים שונאים זה לזה. ואינם זזים משם עד
שנעשים אוהבים זה לזה. כך היא דרכה של תורה, דרך מלחמתה של תורה, שהיא מתנהלת
בארסיות, כלשונו של מרן ‘אור ישראל’ מסלנט. כל אחד מהלומדים מרגיש שסברתו היא
הצודקת, ודעתו היא הנכונה, לכן הוא נלחם עליה בכל מאודו.
אבל זו טבעה של מחלוקת לשם שמים, ששני הצדדים נמצאים באותו צד, ומכוונים את ליבם
לאביהם שבשמים – להגדיל תורה ולהאדירה.