‘אלול’ ושמחת החיים
הרב צבי לב
באמצע פרשת הקללות מנמקת התורה את הסיבה שהן באות, לא עלינו: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”.
הייתכן להעניש כל כך על העדרה של השמחה בעבודת ה’, הרי השמחה היא לכאורה מידה יפה ותו לא, וכי מגיעים עונשים קשים כל כך למי שאכן מקיים את המצוות בצורה טכנית יבשה, אך חסרה לו השמחה במצוות?
הבה נבחן מהי שמחה: שמחה היא הרגשה נפשית שאדם מרגיש כשמתמלא לו חסר כלשהוא, ילדים, כסף, מזון ועוד.
כשיהודי מרגיש שהיהדות ממלאה לו חסר קריטי והוא לא יכול באמת להסתדר בלעדיה, זו יהדות שמחה שמראה על חיבור אמיתי עם ה’, אך אם יהודי מקיים את יהדותו מתוך אילוץ משפחתי או חברתי או סיבה חיצונית כלשהיא, אך בסתר לב הוא חושב לפעמים ‘מה זה תורם לי’ – הוא עצוב עם ה’, ועצבות היא קללת החיים… ב’אלול’ כדאי שנבדוק עם עצמנו עד כמה חיי האמונה שלנו, התורה שלנו, שבת קודש ושאר המצוות שלנו – עושים לנו באמת שמח…
ואם כבר דיברנו על ‘אלול’, חשוב להעלות נקודה חשובה בעניין השמחה, בפרט ב’אלול’. הניסיון מלמד, ככל שהצליחו הורים להכניס שמחה בליבם בקיום המצוות, שמחה פנימית שגם נראתה מבחוץ, ובאה לידי ביטוי בפנים קורנות משמחה בשעת קיום מצוות, או באמירות שמחות בסגנון של : ‘כמה טוב ה’ או ‘איזה זכות יש לנו שאנחנו שומרי שבת’, כך עברה היהדות שלהם הלאה לילדים בשמחה ובחיבור פנימי.
גם היחס הפנימי שלנו ל’ימים הנוראים’ ולכל המצוות והתפילות הייחודיות לימים אלו, צריך לעבור לילדים שלנו בשמחה וברוגע ולא בפחד, או לחילופין באדישות… רבים וטובים סוחבים איתם טראומות מהעבר ביחס לא מדויק ל’אלול ולנוראותיו’. אל נא נעביר את ה’מסורת’ הזו הלאה.
עלינו לדעת שהחיבור הנכון עם עבודת ה’ חייב להביא שמחה ורוגע פנימי שייראה אצלנו גם מבחוץ. על הקב”ה נאמר: “עוז וחדווה במקומו”, כלומר, שכל חיבור עם ה’ צריך להביא שמחה. אם אין שמחה כנראה אין גם חיבור נכון עם ה’. אם נצליח להחדיר לעצמנו את הידיעה שגם את ראש השנה ויום כיפור צריך לחגוג בשמחה, ואשרינו מה טוב חלקנו שיש לנו את הזכות לחזור בתשובה ב’אלול’, אזי לנו ולילדים שלנו יהיה הרבה יותר שמח והרבה פחות על מה לחזור בתשובה…
