דבר העורך

עד לפני כמה שנים הייתה לנו הפריבילגיה להיות ולא להיות: להיות חלק ממדינת ישראל כשזה נוח
לנו, ולא להיות כשזה פחות מתאים. יכולנו לחמוק משאלות מורכבות של אחריות ביטחונית, חברתית
או כלכלית. היינו מעטים והתעסקנו ביבנה וחכמיה. אבל עם הגודל והכוח, מגיעה גם האחריות.
אינני יודע מה יגידו ומה יחליטו גדולי ישראל בעתיד הקרוב בסוגיות רגישות כמו גיוס, וקטונתי
מלהביע דעה מה צריך להיות ואיך. אבל לכל ברור שהציבור החרדי, כציבור שמונה כבר כ-13 אחוזים
מתושבי ישראל, וצפוי להכפיל את עצמו בתוך כשני עשורים, אין כבר את האופציה להסתתר מהעין.
הוא גדול מדי ומשמעותי מדי.
זה מתבטא, בין השאר, במספר הגדל והולך של בוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם, בהשתלבות בשוק
התעסוקה ובשלל האתגרים שהיא מציבה בפני שומר המצוות. זהו אתגר שאי אפשר ואסור להתעלם
ממנו. זה האתגר שעמד בפני הרה”ג ברוך צבי גרינבוים שליט”א בעת שיסד את ‘חלקי בקהילתי’, וזה
האתגר שאנחנו מנסים לתת לו תשובה, ולמצער, חלק ממנה.
הקמת קהילות עבור העמלים לפרנסתם, מתן מענה הלכתי נכון, בניית מסגרות חברתיות, ייסוד
שיעורים וחברותות, כל אלה הם צרכי השעה הדוחקים. לכל אלה מנסה ‘חלקי בקהילתי’ לתת מענה.
ובכל אלה אנחנו קוראים לכם – אם יש לכם הערות והארות, הגיגים ומחשבות, תוספות אפשריות,
אתם יותר ממוזמנים לפנות אלינו ולהציע.
שלכם, אבי גרינצייג