יישב בדד ויידום

אין לך ימים שונים בעולמו של הקב”ה, כימים ההם – ימי הפורים הנזכרים ונעשים בשמחה
ועליצות, והיום הכאוב ועצוב – יום צום תשעה באב. ובכל זאת מתקיים ערבוב ביניהם. על
מנהג זריקת הבובקעס השובב בתשעה באב, כתבתי בשבוע שעבר. על פסוקי מגילת אסתר
הנקראים במנגינת איכה, אכתוב אולי בבוא העת. השבוע רציתי לעסוק בעינוי של תשעה
באב, שעומד בסתירה מוחלטת לפורים עם כל ה”איש לרעהו” והוא בעיני קשה יותר מכל
העינויים.
לא איסור אכילה ושתייה. אם כי קשה לא לאכול, בטח לא לשתות. אבל הכי מסבך, מביך
ובטח קשה ליישום, הוא איסור אמירת שלום. חוזרים מבית הכנסת אחרי מעריב, איכה
וקינות, העין קולטת חבר שהוא גם שכן טוב, והמוח מתקשה להיזכר או להתגבר על
המתבקש מאליו – הנהון קצר לשלום.
חורבן בית המקדש רחוק מאיתנו, זו אבלות ישנה. גם אם נעמיק ונבין שהחורבן הוא השורש
והסיבה האמיתית לכל קושי או סבל שלנו, עדיין קשה להתנהל לאור ידיעה הזו בחיי היומיום.
האבלות על החורבן, היא יותר התנהגות של אבלות, שנועדה למשוך את הלבבות אחרי
המעשים. דווקא איסור אמירת שלום, הוא מסר חזק שאנחנו יכולים לקחת לחיינו, מתשעה
באב.
החיבור הראשון שלנו ככלל, כעם, מתחיל עם: ‘ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב
אחד’. החיבור כגוי אחד בארץ, מאפשר קשר עם ה’ אחד ושמו אחד. שורש החורבן והריחוק,
הוא הפירוד. זהו המצב המתואר בפתיחת מגילת איכה: איכה ישבה בדד. שורש הגלות
הארוכה הוא חורבן בית שני שחרב על שנאת חינם.
אחדות. נשמע כמו סיסמה של אנשים נחמדים וחמודים. אבל יש כאן משהו מהותי בהרבה.
כי מה שמאחד אותנו זה לא חיוכים וחיבוקים, אלא השעבוד המשותף למה שגדול מאיתנו
בהרבה. בדרגה הגבוהה, לקב”ה. או דרך משה רבינו, או דרך הסנהדרין, ואפילו דרך
מחוייבות לקהילה ולכלליה. כשאנחנו משועבדים לאותו עול, אנחנו יכולים להזיז עולמות.
ההכנה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות לגאולה הקרובה. היא להתחזק באהבת איש
לרעהו, ולהצטרף למנגנון קהילתי שישעבד אותנו ויחבר אותנו אליו. כך נצא מהחורבן של
בדד, ונזכה לראות כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר, במהרה בימינו.