תלונתם של האנשים “אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח” כבר התמיהה את
רבותינו המפרשים, וכלשונו הקצרה של ה”אור החיים” הקדוש: “מה מבקשים? ליתן להם
תורה חדשה?!”. אלא שרבותינו התמקדו בניסיון להבין מדוע קיוו לשינוי במעמדם ההלכתי,
לאחר שכבר נקבע בתורה איסור אכילת טמא בקדשים, ואילו אנו תמהים מכיוון אחר:
על מה ולמה נזעקו אותם אנשים יקרים? אשר כפי שלימדונו חכמים (סוכה כה, א) לא היו
אנשים פשוטים שנהגו באדישות ונטמאו בחוסר זהירות, בעוד כל העם מטהרים עצמם
לקראת הפסח. היו אלו אנשים שנטמאו מכוח חובתם ההלכתית. בין אם נזהה אותם כנושאי
ארונו של יוסף, כמישאל ואלצפן שנטמאו בשריפת נדב ואביהוא, או כיראי שמים שנחלצו
לכבוד מת מצוה, ההלכה היא שחייבה אותם להיטמא ומצוה גדולה קיימו בכך.
מהו אם כן עניינה של תלונת “למה ניגרע”?! אדרבה, ישמחו על חלקם ששפר עליהם, לקיים
מצות ה’ בפשטות ובתמימות! האלוקים אשר ציווה על כל העם להקריב את הפסח, הוא אשר
ציווה על אנשים אלו להיטמא, ומה מקום לתלונה?!
ואל תהא תמיהה זו קלה בעיניכם. תלונתם של אותם אנשים הייתה בלא ספק הגיונית ואף
מוצדקת, שהרי מבוקשם ניתן להם: התגלגלה זכות על ידם ונאמרה פרשת פסח שני
המאפשרת להם לבוא על סיפוקם! ובכן, מהו הנימוק לתלונתם?
שלוש מילים בדבריהם, שלוש מילות הסיום, מציגות את טיעון המחץ: “בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”!
עשינו את רצון השם, אין בנו שמץ חרטה או תחושת החמצה על שנטמאנו לנפש אדם
כמצוות ה’ עלינו. אך האם די בכך? האם לא הובטחנו שנהיה כולנו יחד, כאיש אחד, “ממלכת
כהנים וגוי קדוש”? הקרבת הפסח היא כריתת ברית הדמים בין העם לאלוקיו מידי שנה,
וכיצד לא נהיה חלק ממנה?! צדיקים ככל שנהיה לעצמנו, אך “לָמָּה נִגָּרַע… בְּתוֹךְ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל”?!
העובד לפרנסת ביתו מקיים את רצון ה’ ואין לו אלא לשמוח על כי שפר חלקו לעסוק ביישוב
העולם ולמלא את חובתו. אך אין בכך די לשאלת “לָמָּה נִגָּרַע”! עוד נחוצה התשובה, תשובת
התורה הקדושה, שתלמדנו כיצד הוא חלק בלתי נפרד מן הקהילה, “בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.
