בישיבה קטנה המפוארת בה למדתי, נערכו דירוגים תקופתיים שהעמידו – ממש כמו במצעד הפזמונים, את החמישייה הפותחת של השיעור, את אלו ששואפים להתקרב, ואת אלו שככה ככה. האיש שעמד בראשות הישיבה, שאב סיפוק אדיר מהדירוגים האלו, ואף עודד אותם אם לא לקח בהם חלק פעיל.
שנים עברו, ונדמה לי שהתבגרתי מעט, אבל מי האפסיים בהם מתבוסס המוסד היוקרתי, דומים מעט לשלולית בה נהנים אנשים מבוגרים להתבוסס, ולדון בכובד ראש דיונים של 'מי חשוב ומי פחות'. אני מבין שהיו שנים בהן חשוב היה לרומם את מעמד 'בן תורה', אבל נדמה לי שהמפלצת הזו קיבלה חיים משל עצמה, וכיום יש מקום לחשוב שמעלת לומדי התורה היא בכך שהם נחשבים יותר, ולא בכך שהם באמת בני מעלה.
הדירוג החברתי הוא חזות הכל, עד שצריך לצבוט בלחייו של החרדי העובד ולומר לו: לא נורא חמוד שלנו. אתה בסדר, גם אתה טוב. בפרשיות השבועות האחרונים, אנחנו למדים על שתי גישות שונות, של שניים משבעת הרועים – יעקב ויוסף. אבינו הזקן בקושי יורד מצרימה, הוא יורד לשם אנוס על פי הדיבור, ורק אחרי הבטחה של הקב"ה: 'אנוכי אהיה עמך ואנוכי אעלך…" וגם אז, הוא משביע את יוסף כי יקבור אותו במערת המכפלה שבחברון.
יוסף הצדיק לעומתו, קובע את מגוריו במצרים, ואף מזכיר בשמות בניו כי נשני אלוקים את בית אבי, והפרני בארץ עניי. הוא מולך עליה ביד רמה, ודואג לרווחת אזרחיה. בצוואתו הוא מזכיר, כי לעת הפקידה, יישאו את עצמותיו, ויקברוהו בנחלתו בשכם, שבארץ ישראל. יעקב – ישראל, שייך לארץ הקודש בעוד 'יוסף היה במצרים'. גם שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים מייצגים שני פנים של ההתנהלות בגולה.
שניהם בני מעלה נפלאה, כנסיכים הגדלים בלב המאפליה, ארמון המלוכה המצרי שכולו עבודה זרה, זנות וכשפים, הם עומדים בניסיון, עד שיעקב אבינו מעמיד אותם כשבטי י-ה, כראובן ושמעון. ההתמודדות שלהם שונה. מנשה הוא 'האיש אשר על הבית', עסוק כולו בחסד ומשביר לכל הארץ, הוא דואג לפרנסת משפחת בית יעקב, והישיבה שהקים יהודה. אפרים אחיו, אינו עוסק בכך, והוא יושב ולומד על ברכי יעקב, שלא זזה ידו מתוך ידו, מאז שהגיע למצרים.
שני הדרכים נכונות, ויעקב מעמיד את אפרים ומנשה כשבטים בעם ישראל. אמנם, הוא שם את אפרים לפני מנשה, ומקדים אותו בסדר הדגלים, וחנוכת הנשיאים. אך האופרציה המורכבת של שיכול הידיים, מלמדת אותנו שיעקב מבקש לשייך גם את מנשה אל הימין, ולהשוות במידה מסוימת את מעלת האחים. גם אנחנו מתמודדים עם תועבת מצרים, והניסיון הבלתי נתפס של כולנו הוא לשרוד בדור האחרון, ולשמור על עצמנו כנסיכים, בתוך מקום הטינופת.
כולנו בני איש אחד נחנו, ולכל אחד תפקיד משלו. בואו נעשה את זה ביחד, כל אחד מיראי ה' וחושבי שמו, ייתן את המיטב, ויחד ניגאל.
[email protected]
