קורח וקהילתו

מרן הרב שך זצ”ל נשא על כתפיו את משא הציבור, כאשר יישא העולל את היונק. ידועים
הדברים כיצד גם בעשור העשירי לחייו, היה מתעדכן מידי יום מכמה מקורות במקביל, בכל
הנעשה בשדה הציבורי, ומכריע ברוחב דעתו. זאת כמובן לצד תפקידו כראש ישיבת פוניבז’,
ואמירת השיעורים תמידים כסדרם. כאשר היתה נחלשת עליו דעתו, היו קוראים בני הבית
לרב מרדכי אליפנט זצ”ל ראש ישיבת איתרי, שחריפות פלפוליו וחדות לשונו היו מן
המפורסמות, כדי שישמח את מרן ראש הישיבה בצוק העיתים.
בימים ההם, בזמן הזה, נכנס הרב אליפנט אל ביתו של הרב שך, בכדי להצהיל את רוחו. ‘נו,
מה אתם אומרים בפרשת קורח?’ פתח בדברים הרב שך. ‘הרי לא באמת מעניין את הרב,
מה אני אומר בקורח’ עונה הרב אליפנט, ‘אבל אומר לראש ישיבה איזו שאלה מטרידה אותי,
ולא נותנת לי מנוחה. מאיפה קרח הגיע לכל הכסף הזה? מאיפה הוא השיג אותו?
צריך להכיר את הנפשות הפועלות, כדי להבין למה המטרה הושגה, וחיוך רחב התפשט על
פניו של הרב שך. אבל למען האמת, הגמרא מספרת לנו איך השיג קורח את עשרו: “אמר
רבי חמא בר חנינא, שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח…” (פסחים
קיט.) וממשיכה ואומרת: “עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר רשב”ל – זו עשרו של קרח”. ‘שעל
ידי רוב ממונו, נתגאה ונטרד מן העולם’ מבאר הרשב”ם.
גם לשיטתו של קורח, רק אדם אחד יכול להיבחר, ובכל זאת, הוא סוחף אחריו עדה שלימה,
אל התהום. משתמש בכוח הקהל, כדי לרומם את קרנו היחיד. אנחנו יכולים רק ללמוד ממנו,
את כוחה של הקהילה, ועד כמה צריך להפנות אותו האחד למען האחר, ולא להיפך.