שמח בחלקי

בוקר אחד נפתחו הדלתות, ושני בחורים תמירים למראה צעדו אל תוך היכל הישיבה. מבט
חטוף אחד הספיק כדי לזהות שהם לא מכאן. לבוש שנראה כמעט ישיבתי, אבל נופל
בקטנות. צורת הליכה טיפהל’ה שונה, ומבט שאומר: ‘היי, אנחנו בהלם בדיוק כמוכם’. הם
שני בחורי ישיבה שהתגלגלו ובאו מאנדורה. אנדורה? איפה זה? נסיכות קטנה בין ספרד
לצרפת, העיד הידען שבינינו. יש יהודים באנדורה? ניסינו לברר בתנועות ידיים ורמיזות?
מסתבר שיש שם פחות או יותר – שני יהודים, וזה בדיוק הם.
בשפה שנשמעת כמו שילוב מוזר של איטלקית וספרדית, הם התיישבו ללמוד ונשמעו זרים
כל כך. את החיבור העמוק שלהם לגמרא, אי אפשר היה לפספס, אבל גם אי אפשר היה
להבין מילה, עד שאחד מהם צעק בלהט הדיון משהו כמו: ‘אסו אקסטמינטו קהפנסה אל
רשב”א’. הופה, הרשב”א. זה אני דווקא מכיר. הרשב”א שלהם, הוא אותו רשב”א שלי.
כשחושבים על זה ברמה הגיאוגרפית, הוא אולי אפילו יותר שלהם מאשר שלי. ופתאום, הם
היו אחים שלנו, בחורים בני גילנו שהגיעו מעבר לים כדי ללמוד תורה בארץ ישראל.
פירושו של רש”י על הפסוק ‘וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל’: ‘כאיש אחד – בלב אחד’ נראה לנו תלוש לגמרי
ממציאות חיינו. ליטאים, חסידים, ספרדים ותימנים. ישראלים וחוצניקים. שונים כל כך, בנוסח
התפילה, במנהגים, במנטליות ובסגנון החיים. איך כאיש אחד, ועוד בלב אחד? מה לי ולחסיד
נדבורנא, איזו שפה משותפת אמצא עם הזקן מאנטוורפן או הצעיר ממלבורן?
אבל הרשב”א הוא תמיד אותו הרשב”א, והתורה האחת, היא המאחדת את כולנו, כאיש אחד
בלב אחד. לכל אחד מאיתנו חלק בתורה, אבל הוא בא לידי ביטוי דווקא דרך ההתאחדות עם
הכלל. כי חלקי יכול להשתלם רק בקהילתי.